המלה אחריות טומנת בחובה תורה שלמה של התנהלות והתנהגות והיא חלק בסיסי ומשמעותי ביישום של האינטליגנציה הרגשית.
האינטליגנציה הרגשית טוענת לניהול מושכל ואוטונומי של רגשות שהרי הרגשות הם שלי ולא של הסביבה אך מי בעצם מפעיל לנו את הרגשות?
מדוע אנחנו מתרגזים? כועסים? מקנאים? שמחים ...?
"הכל בגלל..." הסביבה מנהלת לנו את הפעלת הרגשות. אבל איך יתכן? הרי הרגשות הם שלי? הם בתוך תוכי? הם קשורות לאופיי הבסיסי ולמי שאני??
כל השאלות האלה מעלות תהייה גדולה והאינטליגנציה הרגשית מספקת תשובה חד משמעית לכל אלה אך תחילה, דוגמא קטנה, מחיי היומיום:
מי מאיתנו לא עומד בתור לאוטובוס, לקופת חולים, בקולנוע או סתם בפיצוציה כשלפתע, לאחר שאנו ממתינים בסבלנות יחסית..(לא כולנו...), מגיח מאחורינו אדם וללא שום התראה מוקדמת, עוקף אותנו, נדחף לפנינו, ונעמד מאחורי האדם שאת גבו ראינו לא מזמן! האם נישאר אדישים? האם נתעלם?
רובנו - לא ולא!
מיד יעלה כעס ומיד אחריו - תגובה כזו או אחרת. אך התגובה כרגע לא משנה. הרגש עלה לנו כתוצאה מהאירוע מבלי שבכלל נשלוט בכך! זהו ה"מחטף הרגשי"! המחטף הרגשי מגיח לפתע פתאום ובד"כ גם גורר תגובה לא רצויה ולא נשלטת ולעיתים אף במעשים שאח"כ, כשנירגע, נתחרט עליהם.
הניתוח כאן פשוט: באופן בסיסי, עמדנו בתור, הפסדנו זמן יקר, לעיתים חם מאוד ולא נעים - החום גם הוא מפעיל את סבלנותנו ומקצר אותה, גורם לנו להרגיש לא נינוחים, עצבניים, ובנוסף לכל זאת, גם עוקף אותנו מישהו בתור.
האם אנו אחראיים להפעלת הרגשות? האם אנו הפעלנו אותם? האם בגללנו הם עלו?? לא ולא!! הסביבה היא זו האחראית להפעלת אותם רגשות (החום / הקור / מזג האויר בכלל, רעש בחוץ / האדם שעקף אותנו בתור..) בגלל כל אלה יצאנו מהאיפוס ומהשלווה היחסית בה היינו.
האינטליגנציה הרגשית עושה סדר בכל אלה ומשנה והופכת את הלך המחשבה. היא מעבירה את כל האחריות להפעלת אותם רגשות ומחזירה אותם אלינו. המיקוד הופך מחיצוני - ("בגלל הכל וכולם אני מרגיש כך...") למיקוד פנימי - ("אני המרכז ואני מנהל!") אני האחראי הבלעדי לכל מה שקורה איתי.
מי מאיתנו אוהב להרגיש כעס? מי מאיתנו אוהב לפחד? האם אנחנו אוהבים לקנא או אולי לרטון??
אנו אוהבים לאהוב. אנו אוהבים את הרגשות החיוביים. לשמוח, לחשוק, להיות מאושרים. זו פסגת השאיפות של כל אדם וזו נקודת המוצא. האושר הוא מטרת חיינו המרכזית וודאי לא הכסף או ההצלחה. כל אלה אם כלים בעזרתם אנו רוצים להגיע אל האושר ומכאן נקודת המוצא והבסיס:
ובכן, כל אחד מאיתנו בנוי אחרת. לכל אחד מאיתנו שק ענקי של חוויות שחווה בילדות, בבגרות ובכלל בחיים וכל אלה, השאירו משקע כזה או אחר ועיצבו את אופיינו. הרגשות הם בעצם סוג של ספק אנרגיה, מקור כוח לפעולה שאינה מילולית והם שלב אחד לפני הפעלת התגובה. אנו מתוכנתים כך שישנם מצבים קבועים בהם מופעלים הרגשות שלנו והם כחלק מצורת התנהלות קבועה שאנו מכירים מראש אך האינטליגנציה הרגשית כאמור הופכת את ההיגיון ומזמינה אותנו לצאת מהקופסא, לשבור את הפרדיגמה הרבועה שאנו מכירים, להפסיק ולפעול מהטייס האוטומטי ולקחת את כל השליטה לידיים.
האחריות היא שלנו ולא של הסביבה.
א נ י ולא האחר.
א נ י ובגללי כעסתי, התרגזתי, התאהבתי. באינטליגנציה הרגשית לא מאשימים. לוקחים את כל האחריות על עצמי שהרי מדובר ברגשות שלי ולא של האחר שהרי נכון שלכל אחד מאיתנו יש את אותם רגשות אך כל אחד מפעיל אותם בסיטואציות אחרות. לכל אחד סף סבלנות אחר, כל אחד מאיתנו אוהב משהו אחר וסיטואציה מסוימת שמקפיצה אותו, לא תוציא מישהו אחר בהכרח מהאדישות בו הוא נמצא.
הרגש המופעל הוא בעצם תגובה לסיטואציה המתרחשת ביומיום ונוגעת במקום רגיש אצלי. לכל אחד מאיתנו פצע כזה או אחר, רגישות כזו או אחרת, חוויה שחווה במהלך חייו שהטביע חותם באישיותו. האירוע שהתרחש אמנם קרה אך זכה לפירוש אחר אצל כל אחד אבל בזה אגע במאמר אחר...
כמובן באותה מידה, אל לנו לקחת אחריות על רגשותיהם של אחרים. אל לנו להרגיש אשמים כאשר מישהו מרגיש כך או אחרת. אם לא התכוונו מלכתחילה להעליב מישהו או לעשות לו רע והוא פירש את התנהגותנו אחרת, בדרך שלא התכוונו אליה, זו אחריותו בלבד.
נרגיש את החיים, נמצה את הרגשות ולא נדחיק אותם אך נהיה מודעים לכל רגש העולה ונשלוט במינון ובתגובה. ננהל ולא נתנהל.
כך לדוגמא - אבל, מוקצב עפ"י הדת ל- 7 ימים. נמצה את התקופה ונחווה את הרגשות הקשים העולים לנו אך בתום הזמן נדע להיחלץ מהקושי ונשנה מרגשות קשים ומדכאים, לכאלה מעצימים וחיוביים.
האחריות באה לידי ביטוי בכל ההתנהגות שלנו. מהפירוש שאנו עושים לכל סיטואציה, דרך הרגש שעולה לנו ועד לתגובה.
המלה אחריות מורכבת ממקבץ של מילים המחזקים את משמעותה:
א.ח.ר.י.ו.ת.: אח, אחר, אחרי, אחריו, אחריות - מ-א- ועד ת?!
